<h1>תענית ז' ע"א</h1>
<h2>דף נד.</h2>
מצות עשה ללמוד חכמת התורה וללמדה, כלומר כיצד נעשה המצוות ונשמור ממה שמנענו האל ממנו, ולדעת גם כן משפטי התורה על כיוון האמת, ועל כל זה נאמר [דברים ו'] ושננתם לבניך, ואמרו זכרונם לברכה [ספרי] בניך אילו תלמידיך, וכן אתה מוצא שהתלמידים קרויין בנים, שנאמר [מלכים ב' ב'] ויצאו בני הנביאים. ושם נאמר ושננתם שיהיו מסודרין בתוך פיך, כשאדם שואלך דבר אל תהא מגמגם לו אלא תהא אומר לו מיד. ונכפלה מצוה זו במקומות רבים שנאמר [דברים ה'] ולמדתם, ועשיתם, למען ילמדון, ולמדתם אותם את בניכם. שורש מצוה זו ידוע, כי בלמוד ידע האדם דרכי השם יתברך, וזולתו לא ידע ולא יבין ונחשב כבהמה. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה מאימתי מתחיל האב ללמד את בנו תורה, משיתחיל לדבר מלמדו תורה צוה לנו משה [דברים ל"ג], ופסוק ראשון מקריאת שמע שהוא שמע ישראל [דברים ו'], ואחר כך מלמדו מעט מעט מפסוקי התורה עד שיהא בן שש או בן שבע שמוליכו אצל מלמדי תינוקות. וראוי לכל בן דעת שיתן לבו שלא להכביד על הילד בלימוד בעודנו רך האיברים ורך הלבב, עד שיגדל ויתחזק כח לבו ותוקף איבריו, ועצמותיו ימלאו מוח, ויוכל לסבול יגיעת הלימוד ולא יקרנו חולי ההתפעלות בסיבת היגיעה רבה עליו, ואולם אחר התחזק כוחו ויאורו עיניו להבין לקול מוריו אז ראוי וכשר הדבר ומחוייב להביא צוארו בעולה של תורה ולא ירפוהו ממנה אפילו כחוט השערה, ישקוהו תמיד מיין רקחה ויאכילוהו מדבשה.
וכן מענין המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [קדושין ל' ע"א] עד היכן חייב אדם ללמד את בנו תורה, אמר רב יהודה אמר שמואל כגון זבולון בן דן, פירוש אדם שהיה בדורם ששמו כן שלמדו אבי אביו מקרא ומשנה תלמוד הלכות ואגדות. והקשו על זה בגמרא מה שהקשו והיה התירוץ שהחיוב ללמדם מקרא דהיינו תורה כמו שעשה אבי אביו של זבולון, ואף על פי שזבולון בן דן למדו אבי אביו יותר, ומי שהוסיף על חיוב המצוה כאבי אביו של זבולון בן דן תבא עליו ברכה. ומי שלא למדו אותו אבותיו שהם חייבין בזה כגון אביו ואבי אביו חייב ללמד עצמו כשיהיה גדול ויכיר בדבר שנאמר ולמדתם ועשיתם אותם, ואם היו האב והבן צריכין ללמוד ואין בידו של אב שיוכלו שניהן ללמוד תמיד הוא קודם לבנו, ואם בנו נבון ממנו ותלמודו מתקיים בידו יותר ממנו בנו קודמו. ועד אימתי חייב כל אדם ללמוד תורה, עד יום מותו, שנאמר [דברים ד'] ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך. ועד הפליגו חכמים בדבר על דרך המוסר וללמד בני אדם חפץ ואמרו [שבת פ"ג ע"ב] שאפילו בשעת מיתה חייב אדם ללמוד תורה שנאמר [במדבר י"ט] זאת התורה אדם כי ימות באהל. וכל אחד מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר בין בריא בין בעל ייסורין, וכבר אמרו זכרונם לברכה שבעסק התורה יתרפאו כל האיברים, ואפילו עני המחזר על הפתחים, ואפילו בעל אשה ובנים, הכל חייבים לקבוע עתים לתורה ביום ובלילה, שנאמר [יהושע א'] והגית בו יומם ולילה. ותחילת דינו של אדם אחר המות הוא על שנתבטל מן הלימוד, וכמו שדרשו זכרונם לברכה [קדושין מ' ע"ב] מדכתיב [משלי י"ז] פוטר מים ראשית מדון, כלומר מי שפוטר עצמו מן המים ראשית קטטה הוא לנפשו אחר שימות, ואין מים אלא תורה, שנאמר הוי כל צמא לכו למים, ונמשלו דברי תורה למים לפי שאין התורה מתקיימת אלא באיש דכא ושפל רוח ולא בגבה לב כמו שהמים גם כן אין עומדין בהרים אלא בעמקים
